ריקוד החיים - לילה ק-דום

סוף זו התחלה.

אם נדמה לכם שאיבדתם את כל מה שבניתם? תזכרו בעץ.

שמאבד את כל עליו פעם בשנה.

ועדיין עומד זקוף ויודע ומתרגש לימים מרהיבים שיגיעו.

כי זה טבעי לנו.

הנה אנחנו בתחילת שנה חדשה. והחלק האפל מתחיל להצטמצם.

זה אומר שכבר עכשיו הצל פחות סמיך ויש יותר אור.

זה אומר שגם במקום הכי חשוך, הכי הכי חשוך, אם נביט לאור הקטן ביותר,  הוא יזיז את החושך , אם נבחר להביט לכיוונו.

אי אפשר לגרש את החושך.

הוא קיים , כי הוא אמור להיות שם.

זה חלק מדואליות בחיים.

ויחד עם זאת, לאן מביטים זו בחירה.

אני בוחרת לחגוג את האור שבחיים.

ואני בוחרת לחגוג גם את החושך.

גם בימים אלו.

במיוחד בימים אלו, אני רואה כמה קלה הבחירה שמחליטים לבחור וללכת עליה עד הסוף.

למה?

ככה.

לכן בוחרת לדבר על מוות. בעיקר בגלל הזמן של השנה מהדרך השמאנית, ובפרט בגלל התקופה שבה אנו נמצאים.

דרך הסופים שבחיים:

יגון, כאב , צער, טראומה, טרגדיה, חוויה מטלטלת אנו מפתחים מערכת יחסים עם מוות.

מוות מובילה אותנו למערות הכי אפלות שלנו.

ושם אנו מגלים שוב ושוב ושוב ושוב איך להיוולד מחדש.

אנו יוצאים בידיעה פנימית איך אפשר אחרת.

מה שלקחנו פעם כסבל, חולשה פנימית, טראומה, עצב, הופך להיות פתח לאפשרות של השראה. חוסן, יצירתיות , התחדשות .

זה היופי בדואליות וזו בחירה. לעשות קפיצה משמעותית בהתפתחות הנשמה שהיא אנחנו.

אם לא עשינו התפתחות כזו נחזור שוב על אותו הסיפור בצלם אחר עם שחקנים אחרים.

אם בחרנו אחרת , והתקדמנו הלאה הצלחנו להתפתח כנשמה.

מוות אינה רעה.

מוות היא מיילדת אותנו .

מוות מפשיטה אותנו ממלבושי הצלם:

מחשבות, דיעות, צדק, שיפוט.

ומולידה אותנו שוב לגוף אחר.

לסיפור חדש.

כשכואב , כואב. זה טבעי.

לסבול לעומת זאת , זו בחירה.

בתקופה זו שאנו נמצאים .

תקופה של אנרגיות לא פשוטות בכלל.

פחד , אכזריות וכאב מכל מקום.

מוות לא רעה.

מוות חומלת. בדרך התרבותית של היום מחנכים אותנו שמוות זה נורא ואיום.

זה מפחיד מאוד.

והרי מי שמכיר את הדרך השמאנית

ההיפך מפחד זו אהבה.

וההיפך מאהבה זה פחד.

ופחד הוא לא אמיתי. פחד בא בכדי להניע אותנו מלחיות את החלום של הנשמה שהיא אנחנו.

וכמו שאני מתרגלת שנים וזה לא פשוט ויחד עם זאת מצליחה ליישם את המשפט:

אני רצה אל החיים ולא בורחת ממוות.

כל אחד מאיתנו מת עשרות ואולי מאות פעמים בחיים האלה.